דליים סדוקים
לאישה סינית באה בימים, היו דליים גדולים תלויים בשני צידי האסל שהיא נשאה על צווארה. באחד הדליים היה סדק בעוד שהשני היה מושלם והגיע תמיד מלא ליעדו. בסוף הדרך הארוכה מן המעיין לבית, הדלי הסדוק הגיע מלא בחציו. במשך שנתיים תמימות הביאה האישה מדי יום ביומו, דלי וחצי מים לביתה. הדלי המושלם היה גאה, כמובן, בהישגים שלו, אך הדלי הסדוק, המסכן, התבייש במומו והיה אומלל כיוון שהצליח לבצע רק מחצית מייעודו.
לאחר שנתיים של מה שנראה ככישלון מר, פנה הדלי הסדוק לאישה ליד המעין ואמר לה: "אני מתבייש שהסדק שבי גורם למים לדלוף לאורך הדרך הביתה". האישה הזקנה חייכה ואמרה "האם שמת לב שיש פרחים לאורך השביל, בצד שלך, ואילו בצד השני- אין? המום שלך מוכר לי מאז ומתמיד, ולכן טמנתי זרעי פרחים בצד שלך ובכל יום שאנו צועדים הביתה, אתה משקה אותם. במשך שנתיים אני יכולה לקטוף פרחים יפים אלה, כדי לקשט את השולחן. לולא היית כמו שאתה, לא היה היופי הזה מעשיר את הבית".
תחרות מנצחת
לפני מספר שנים, באולימפיאדה לאנשים בעלי מוגבלויות בסיאטל, הנקראות גם: "האולימפיאדות המיוחדות", 9 משתתפים, כולם בעלי פיגור שכלי הסתדרו בשורה כדי לצאת לריצת 100 מטרים. ניתנה האות כולם יצאו, לא בדיוק משוחררים אבל עם רצון לתת את הטוב ביותר, לסיים את המרוץ ולזכות בפרס.
כולם, חוץ מבחור אחד, שנתקע ברצפה, נפל, התגלגל והתחיל לבכות.
האחרים שמעו את הבכי, האטו את צעדיהם והסתכלו אחורה, ראו את הבחור שרוע על הרצפה, עצרו וחזרו… כולם. אחת הבנות עם תסמונת דאון כרעה ברך, נישקה אותו ואמרה לו: "תתכונן, עכשיו אתה תזכה!" וכולם, כל תשעת המתמודדים, שילבו ידיים והלכו ביחד אל קו הגמר.
האצטדיון כולו קם על רגליו וברגע זה, לה היה אפילו זוג עיניים אחד יבש… מחיאות הכפיים נמשכו דקות ארוכות, האנשים שנכחו שם באותו יום חוזרים ומספרים את הסיפור עד היום הזה.