foot print in the sand

החיפוש

אתה בסכנה! בכל רגע אתה עלול להתחיל לאהוב, לצחוק ולהרגיש בחיים, כי במקרה תפגוש את אלוהים. "חיפשתי את אלוהים אלפי חיים. ראיתי אותו לפעמים, רחוק… רצתי, מיהרתי… וברגע שהתקרבתי, הוא התרחק. זה נמשך כך שוב ושוב. לבסוף הגעתי לדלת ועל הדלת היה שלט: "זה הבית בו גר אלוהים". זו הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי באמת לדאוג. רועד, עליתי במעלה המדרגות. עמדתי לדפוק בדלת כאשר פתאום, כמו פלש, הבנתי: אם אני אדפוק על הדלת ואלוהים יפתח לי אותה, מה אז? אז הכל נגמר! המסע שלי, ההרפתקאות שלי, הפילוסופיה שלי, השירה נוגעת הלב שלי, געגועי הלב, החיפוש המתמיד – הכל ייגמר!!! זה יהיה התאבדות!

כשהבנתי את הנקודה, חלצתי את נעלי, כי לרדת בחזרה במדרגות יכול לעורר קצת רעש… ומהרגע שהגעתי לתחתית המדרגות התחלתי לרוץ. לא הסתכלתי אחורה. מאז אני רץ ורץ אלפי שנים. אני עדיין מחפש את אלוהים, למרות שעכשיו אני יודע איפה הוא גר. אז כל מה שעלי לעשות זה לא להתקרב למקום ההוא. אני יכול לחפש בכל מקום אחר".

 

עקבות רגלים

אדם נפטר והיגיע לגן עדן. כמו שמתארים, הוא ראה תמונות של כל חייו – מתחילתם ועד סופם, אולם משהו היה תמוה בעיניו. הוא פנה לאלוהים ושאל: "אלוהים, איך זה שבתקופות הקלות של חיי אני רואה עקבות של שני זוגות רגלים, ובתקופות הקשות של חיי עקבות של זוג רגלים אחד? איפה היית בתקופות הקשות של חיי?"
ענה אלוהים: "בתקופות הקלות של חייך בני, צעדתי לידך, ובתקופות הקשות- נשאתי אותך בזרועותיי

 

דליים סדוקים

לאישה סינית באה בימים, היו דליים גדולים תלויים בשני צידי האסל שהיא נשאה על צווארה. באחד הדליים היה סדק בעוד שהשני היה מושלם והגיע תמיד מלא ליעדו. בסוף הדרך הארוכה מן המעיין לבית, הדלי הסדוק הגיע מלא בחציו. במשך שנתיים תמימות הביאה האישה מדי יום ביומו, דלי וחצי מים לביתה. הדלי המושלם היה גאה, כמובן, בהישגים שלו, אך הדלי הסדוק, המסכן, התבייש במומו והיה אומלל כיוון שהצליח לבצע רק מחצית מייעודו.

לאחר שנתיים של מה שנראה ככישלון מר, פנה הדלי הסדוק לאישה ליד המעין ואמר לה: "אני מתבייש שהסדק שבי גורם למים לדלוף לאורך הדרך הביתה". האישה הזקנה חייכה ואמרה "האם שמת לב שיש פרחים לאורך השביל, בצד שלך, ואילו בצד השני- אין? המום שלך מוכר לי מאז ומתמיד, ולכן טמנתי זרעי פרחים בצד שלך ובכל יום שאנו צועדים הביתה, אתה משקה אותם. במשך שנתיים אני יכולה לקטוף פרחים יפים אלה, כדי לקשט את השולחן. לולא היית כמו שאתה, לא היה היופי הזה  מעשיר את הבית".

 

תחרות מנצחת

לפני מספר שנים, באולימפיאדה לאנשים בעלי מוגבלויות בסיאטל, הנקראות גם: "האולימפיאדות המיוחדות", 9 משתתפים, כולם בעלי פיגור שכלי הסתדרו בשורה כדי לצאת לריצת 100 מטרים. ניתנה האות כולם יצאו, לא בדיוק משוחררים אבל עם רצון לתת את הטוב ביותר, לסיים את המרוץ ולזכות בפרס.
כולם, חוץ מבחור אחד, שנתקע ברצפה, נפל, התגלגל והתחיל לבכות.

האחרים שמעו את הבכי, האטו את צעדיהם והסתכלו אחורה, ראו את הבחור שרוע על הרצפה, עצרו וחזרו… כולם. אחת הבנות עם תסמונת דאון כרעה ברך, נישקה אותו ואמרה לו: "תתכונן, עכשיו אתה תזכה!" וכולם, כל תשעת המתמודדים, שילבו ידיים והלכו ביחד אל קו הגמר.

האצטדיון כולו קם על רגליו וברגע זה, לה היה אפילו זוג עיניים אחד יבש… מחיאות הכפיים נמשכו דקות ארוכות, האנשים שנכחו שם באותו יום חוזרים ומספרים את הסיפור עד היום הזה.
https://www.youtube.com/watch?v=7y4alC5-YBQ