הורים מתגברים

You are currently viewing הורים מתגברים

כהורים למתבגרים אתם ודאי מוצאים עצמכם לא פעם חסרי אונים, חסרי ביטחון ואפילו מבוהלים לנוכח התנהגות ילדכם. יתכן שאתם חשים שכל התייחסות בלתי נכונה עלולה להזיק לו ולכם. גיל ההתבגרות הוא שלב מרכזי נוסף בהתפתחות: זהו גיל של חיפוש זהות, שאיפה לעצמאות, פרידה והתנערות מהמבוגרים בכלל ומההורים בפרט.

בניית זהות

ההתפתחות נעשית בכמה מישורים: פיזית, שכלית, מינית, חברתית ורגשית. בעקבות השינויים הפיזיולוגיים, גוברת רגישותו של המתבגר להופעתו החיצונית והוא עסוק בטיפוח או בהסתרה של גופו ומראהו. הוא מקפיד על אינטימיות ופרטיות היכולים להתבטא גם ברתיעה ממגע פיזי של ההורים.
המתבגר מנסה לבנות לעצמו זהות יציבה, שלמה ובריאה כהכנה לחיים עצמאיים, פוריים ומספקים. כדי לעשות זאת עליו להיפרד רגשית מהקשר הקרוב והתלותי בהוריו, דווקא בתקופה שהוא צריך את הוריו יותר מתמיד.

הדיאלוג בין ההורה והמתבגר רצוף סתירות

המתבגר רוצה שיעזבו אותו מחד, ומאידך שיחזיקו בו שלא ייפול. ההורה אומר "עוף גוזל" ויחד עם זאת, אל תתרחק, אל תשתנה.   תפקיד ההורה הוא כפול:   א. לאפשר חופש והתרחקות. ב. לתת מסגרת תומכת.
התנהגות ההורים מאפשרת או מעכבת את הפרדות בני הנוער מהם: עמדה קשוחה ולא מתפשרת, או עמדה מתירנית חסרת גבולות עלולה לדחוק את המתבגר למרידה בעלת עוצמה חזקה מדי. חשוב לשמור על פרופורציות תוך מתן חופש ומרחב פעולה ויחס סלחני ל"שיגיונות".

חשוב לא להימנע מקונפליקטים ועימותים

לא להתקפל מול זעמו של המתבגר. גבולות מגנים על איומים חיצוניים ופנימיים כאחד בכך שכאשר הם משוללי כוח ונקמנות הם מרגיעים ומשדרים ביטחון מצד אחד, ומצד שני מאפשרים למתבגר לדעת מה כוחו.
המרידה, המשא ומתן, הויכוחים והעימותים הנם חלק מתהליך בניית המרחק מההורים והם המקור העיקרי ל"סערת גיל ההתבגרות". תהליך זה הוא נורמטיבי ורצוי.   מכיוון שההתרחקות כואבת וקשה מדי, משתמשים המתבגרים במעין טריק לא מודע: הם מקטינים ושוללים את דמויות ההורים.

האור בקצה המנהרה

עם סיומו של גיל ההתבגרות, חוזרים ההורים לממדיהם האמיתיים, ושוב מתאפשרים קרבה וקשר משמעותי, שכן אלה אינם מאיימים על עצמאות המתבגר.
לחברים תפקיד חשוב ומכריע. החברים מחליפים את דמות ההורים ומשמשים כמקור תמיכה וקבלה. זהו תהליך הכרחי בגיל ההתבגרות. רוב המתבגרים בריאים בנפשם למרות הפגנת התנהגות אשר יכולה להיתפס כהפרעה נפשית וכהתנהגות חריגה ומדאיגה.
חשוב להבחין בין התנהגות נורמטיבית להתנהגות חריגה דוגמת שינויים קיצוניים במצבי הרוח, נסיגה חברתית, דיכאון, התנהגות עבריינית, בריחה, שוטטות, התעסקות מוגזמת באוכל ועוד.